רק אל תעזבי ידיים!

והשבוע עזבתי ת’ידיים.מזה עזבתי,נפלתי רציני.התרסקתי לתוך כאב מטורף ותסכול.
התפרקתי למולקולות קטנות קטנות,צרחתי בלי מילים.רק צרחות רק כאב.
מאה אחוז כאב טהור מסונן,בלי פילטרים.

הנשמה שלי לא צריכה מילים לא צריכה סיפורים ורעשי רקע.היא יודעת הרבה יותר טוב ממני מה כואב לה.
וכשאני צורחת היא מוציאה כאב שלא ידעתי על קיומו בכלל.

תפתחו סוגריים.צרחות,צעקות וכל שאר הקולות שאפשר להוציא מהגרון. זה לגמרי השפה של הנשמה.המילים רק מפריעות לכאב, ממסגרות אותו מצרות אותו.זה כמו ניגון.אין מילים יש כאן רק משהו הרבה יותר גבוה שהנשמה מבינה.
אני אוהבת לצרוח. זה משחרר, מרפא, מנקה, מחדש.תכל’ס יצאנו ממצרים רק אחרי שצעקנו. תנסו את זה בבית או בטבע ותשדרגו את הנשמה שלכם בכמה רמות או דציבלים .
אפשר לסגור.

ובין צעקה לצעקה,שאלתי את אבא שהוא המפיק האישי שלי.. מה,מה עוד אתה רוצה שאעבור כאן? מה עוד הנשמה שלי צריכה לעבור כאן,כדי שאתחבר מחדש עם האיש שלי?
עוד כמה דמעות וכאבים ותסכולים ואכזבות ובלבולים וסרטים אני יעבור עוד?
הקטע שהתסריט נמצא אצלך לא קיבלתי אותו מההפקה, אז נו כמה שנים אפשר להפיק סרט? זה כבר ממזמן סדרה,עם כמה עונות ואתה יודע, כמה אפשר להיות באותו תפקיד?
בוא נרענן קצת תפקידים נשנה משו בלוקיישן.. כמה עונות אפשר לראות את אותה שחקנית באותו לוקיישן עם אותו סטטוס???? תן איזה טוויסט בעלילה הזאת.
אז כן, אחרי שצעקתי מלאאאא דיייי וניגבתי דמעות ושוב בכיתי ונגבתי.
חנה המדהימה, שלחה לי את השיר ‘רק אל תעזבי יידים’ של ‘עקיבא’. וזה העיף לי את המח והחזיר לי את הידיים למקום. ושמעתי את זה בריפיט שבע מאות פעם. ומאז אני מסתובבת ברחוב עם חיוך ענק ושרה לעצמי “בוודאיייי ישנו שם,זה לא בשמיים לא בסוף העולם” עם דגש על הבוודאי.
כי אם רבי נחמן אומר, מי אני שיתווכח?
איזה תשובה קיבלתי מההפקה!!! ווואו היה שווה לצעוק.

השארת תגובה