דור רביעי לאהבה

כל יושבי המחנה ובעצם כל מי שרק רצה לשמוע ידע שחנה לבית אונגר הנערה הגבוהה עם החיוך שלא נגמר,זאת שיושבת  בלילות קפואים  על דרגש העץ  וכותבת מכתבים על דפים מזדמנים  ומקומטים
היא בכלל מאורסת לטוביה דויטש שאביו הוא רב קהילה בבודפשט
לכל מי שירצה לשמוע היא תספר ,שבאמצע חגיגת האירוסין בביתה ,אביה  ישב עם כל האורחים והמשפחה של טוביה חתנה סביב השולחן ,שהיה עמוס בעוגות הז’רבו והקיורטוש שאמא דבורה הכינה בדייקנות ואהבה כל הלילה
,והתחילו לשיר את הניגון המיוחד שכ”כ אהבה זה ששרים ששותים לחיים לכבוד החתן והכלה.
אבא קם ממקומו וניגש לויטרינה להוציא את המשקה והחל למזוג לכוסיות הקריסטל שעמדו על השולחן כולם הרימו לחיים ,אמא חבקה אותה חזק ונגבה דמעות אושר מעינייה.ואבא עמד, בידו עוד אוחז כוסית משקה ואמר תודה לקב”ה על הרגע הזה שהבת זקונים שלו באה בברית האירוסין.
ואז בדיוק ברגעים הקדושים והשמחים האלה על עוד בית יהודי שהולך להיבנות הגיעה החיה הנאצית ועשתה קאט על הכול.
חיילים נאצו פשטו על הבית עם מבט של שטן בעיניים וצרחות מקפיאות.
תוך דקה כוסות הלחיים התנצפו באוויר והתערבבו עם טיפות הדם על הרצפה
בתוך הבלבול הפחד, ויצר החיים שנגע במוות
חפשה חנה רק דבר אחד.
את טוביה
מי שרק לפני כמה דקות באה איתו בברית האירוסין ועכשיו מובל כצאן לטבח.
היא מצאה אותו עומד ביציאה מביתה רועד וחיוור ורק העיניים שלהם שנפגשו עוד הספיקו לצעוק לה “חנה בעז”ה זה כבר נגמר,ואנחנו מתחתנים” למרות הפחד הוא אמר את זה בביטחון ואמונה.
ועם המשפט המבטיח הזה הגיעה חנה אונגר למחנה
זה היה המוטו שלה,התקווה שהינה כבר נגמרת המלחמה והיא תנשא לטוביה.
את התקווה הזאת היא הפיצה סביבה במחנה והדביקה בה אפילו את הפסימיים ביותר. גם את אלה שהיו מתים מהלכים ,היא  הזינה עם החיוך שלה את הרעבים ביותר לאוכל. הכניסה תקווה גם  לתוך הבדידות  שלה עצמה שהופרדה ממשפחתה והגעגועים כאבו לה יותר מכול. גם שפרוסת הלחם העבש היתה צריכה להספיק  לעוד עשר בנות סביבה היא ויתרה ,כי עוד מעט  המלחמה נגמרת אפילו טוביה אמר לה.
גם שהייתה יושבת על דרגש העץ החום בקור שמקפיא את הדם וכותבת לטוביה עוד מכתב
גם שמלאך המוות לא ויתר ועמד מולה עשר פעמים ביום   לראות מתי הכלה העקשנית הזאת תכנע תוותר וכבר לא תאמין למה שחתן צעיר אומר ,חנה לא ויתרה.
גם במילותיה  האחרונות היא לא ויתרה ומלמלה בשקט את המוטו שלה למי שרק רצה לשמוע  “זה כבר נגמר ואנחנו מתחתנים”
&&&&
וכשפגשה  חנה את טוביה שם למעלה  הוא לחש לה ” בואי  הזמינו אותנו לחופה”
ובשעה שחנה וטוביה שזכו להיקרא על שמם של קרוביהם  נכנסו תחת החופה כדת משה וישראל  באו ללוותם נשמות הקדושים שנפרדו בחייהם אך לא במותם,וקשרו את אהבתם ארבע דורות אחרי המלחמה -דור רביעי לאהבה.
יום הקדיש הכללי.

השארת תגובה