להרגיש באמת/עמיחי זלינקובסקי

מה מאפשר שיחרור רגשי אמיתי? ולמה לפעמים זה פשוט לא קורה?

הרבה אנשים מתבלבלים בין להרגיש *באמת* לבין רק להיות מודע לרגש. להיות מודע לרגש ולהרגיש אותו *באמת* זה שני דברים מאוד שונים.

לפעמים באים אליי אנשים לפגישות ואומרים לי ״כבר שנים שאני מרגיש כאב\כעס\עצב\חרדות וכו׳ וכלום לא משתנה״. אבל האמת היא שאם באמת מרגישים משהו הוא לא נשאר כמו שהוא, הוא ישר זורם בגוף, עובר טרנספורמציה ומשתנה תוך דקות, ובטח שלא נשאר שנים.

אם ״מרגישים את הרגש שנים וכלום לא משתנה״ זה אומר ששנים *לא* באמת מרגישים אותו אלא אולי רק מודעים אליו או מתבוננים בו, וזה הבדל מאוד גדול.

רגשות הם אנרגיה. כדי להרגיש אותם האנרגיה צריכה לזוז. מה שמאפשר לאנרגיה לזוז בגוף זה נשימה, תנועה וקול. כדי להרגיש צריך לבטא, שזה בעצם לאפשר תנועה, תנועה של אנרגיה דרך הגוף.

אם אני רק מתבונן מהראש או מודע לרגש שתקוע בגוף שלי מבלי לאפשר לו תנועה וקול וביטוי דרך הגוף (שזה להרגיש) אז אני בעצם בסה״כ מתבונן או מודע לאנרגיה תקועה בגוף שלי וקורא לזה בטעות ״להרגיש״.

ואז אני יכול גם לספר לעצמי ש״כבר שנים אני מרגיש את זה וכלום לא משתנה״ אבל זה שקר. כדי לאפשר שיחרור והקלה ושינוי יש צורך להתחיל קודם בכנות עם עצמנו, בלהגיד את האמת, שעדיין לא הרגשנו באמת.

דבר נוסף שחשוב לי להסביר הוא שיש הבדל בין ״רגשות אותנטיים״ לבין ״רגשות יד שניה״. רגשות יד שניה הם בעצם רגשות שמכסים ומסתירים את הרגשות האותנטיים שמתחת.

למשל, יכול להיות שמישהי כועסת וזה הרגש האותנטי שלה, אבל משום שלמדה שלא בטוח עבורה לבטא ולהראות כעס אז כל פעם שעולה הכעס שלה היא מייד מתחילה לבכות ועוברת אוטומטית לעצב וכאב.

למה? כי היא למדה שבטוח עבורה יותר לבטא עצב וכאב מאשר כעס. ייתכן שלמדה שכאשר היא כועסת נוטשים אותה ומתרחקים ממנה וכאשר היא עצובה וכואבת אז נשארים, והיא רוצה להמנע מחוויה של נטישה.

האישה הזאת עשויה לבכות ולהרגיש כאב ועצב במשך שנים וכלום לא ישתנה, היא עדיין תסתובב עם מועקה והדפוסים ישארו אותו הדבר משום שלמעשה היא לעולם לא באמת נוגעת ברגש האותנטי שלה ולכן הוא (הכעס) נשאר תקוע וממשיך לשחזר כל הזמן את אותם מצבים בניסיון להשתחרר.

באותה המידה, אגב, זה יכול להיות גם הפוך כך שהרגש האותנטי הוא עצב וכל פעם שהוא עולה אז היא מייד מבטאת כעס. אצל כל אדם זה עשוי להיות שונה, בהתאם למה שחווה ולמד שבטוח יותר עבורו להרגיש ולבטא.

חשוב לי גם לומר שאני מאוד מבין למה אנשים (כולל גם עצמי כמובן) לא מבטאים ומרגישים רגשות עמוקים מסויימים במלאות ו*באמת*.

זה לא סתם שהם הודחקו ככה בגוף, הייתה לזה סיבה אמיתית. זה לא היה בטוח מסיבה כזאת או אחרת (כל אחד והסיפור האישי שלו) להרגיש ולבטא את הרגשות, היה צורך הישרדותי אמיתי להדחיק ולהסתיר.

ובאמת, לא כל מקום, אדם או רגע תמיד מתאימים ונכונים גם היום כדי להניע ולבטא ולתת מקום לרגשות העמוקים האלה. טוב וחשוב שאנחנו יודעים לווסת ולהכיל את הרגשות כאשר יש צורך בכך על מנת לא לפגוע באחרים ובעצמנו.

אבל – חשוב מאוד למצוא את המרחב שבו כן מרגישים שנכון ובטוח לבטא ולהרגיש את אותם רגשות עמוקים מודחקים *במלאות*. זה חשוב על מנת לשחרר את האנרגיה התקועה והחסומה בגוף כבר שנים רבות ולחזור שוב להרגיש באמת טוב.

מדובר בקודש הקודשים שלנו, הלב שלנו, והוא מבקש לפעמים מרחב *מאוד* מוגן ואוהב כדי שיוכל להרגיש בטוח שוב לנוע ולהתבטא באמת.

יש אנשים שמנסים להרגיש את הרגשות העמוקים האלה רק לבד עם עצמם אבל לא מצליחים, וחשוב לומר שהסיבה לכך, בין השאר, היא שלפעמים הלבד לא מרגיש בטוח מספיק.

לפעמים יש צורך בעוד מישהו (אמפתי, נוכח ואוהב באמת) שיהיה שם ביחד איתנו כדי לחוש *באמת* בטוחים להרגיש ולבטא במלאות. זה צורך ממש ביולוגי, לחיה ביער יש צורך בעדר שלה שיתן לה ביטחון מול הסכנות שמסביב כדי שתוכל באמת להרגיש בטוחה להרפות, וזה טבוע בגוף שלנו גם.

סיבה חשובה נוספת שבגללה חשוב לפעמים שיהיה עוד מישהו איתנו במקומות האלה היא כדי לקבל הכרה וגם כדי לראות ולחוות ש*באמת* נשארים איתנו במקומות האלה, ושהכל בסדר. וזה חלק חשוב מהריפוי.

והכי חשוב זה לא לוותר על עצמנו ועל החיים שלנו, מגיע לנו להרגיש *באמת* טוב!
__________________________________________

השארת תגובה