בחיים לא נפגשתי בבית

בחיים לא נפגשתי בבית…
טוב נו,
חוץ מהפעם ההיא, לפני שנה וחצי
סתם כי היה בא לי לאתגר את עצמי בדברים חדשים שעוד לא ניסיתי,
ולבדוק איך זה מרגיש מקרוב,
וחוץ מזה ,שמרוב שעמום ומבוכה שחקתי כל הזמן בשלט של המזגן,
שבטח לא הבין מה נפל עלי, שאני מסתכלת עליו בכלל.
לא היה משו בכלל.
כלומר היה.
משעמם ,חונק והרגשה שדי כבר עם האתגרים המוזרים האלה שאת לוקחת על עצמך.

ובכלל הרבה מאוד רווקים/ות מהקלאסה, האלו שבגיל עשרים הלכו על המסלול הסטנדרטי.
לא באמת  מבינים מאיפה נפלתי,
מסת’ומרת לא נפגשת בבית, אז איפה כן נפגשת..?
תמיד התיאורים האלה היו נשמעים לי מיקום מקביל:
דפיקה בדלת אבא של הבחורה פותח ת’דלת,
הגמרא מוכנה כבר בדף הנכון,ואחרי שלום ולחיצת ידיים,
נכנסים לסלון מדברים על מזג אוויר, או על הפקקים בדרך
מחפשים מכרים משותפים ככה סתם בשביל הוויב הטוב, וכמובן מבחן קבלה..
ואז צצה הבחורה מהחדר )תמיד דמיינתי אחת עם צמה ארוכה)
האבא יוצא סוגר אחריו את דלת העץ החורקת ועכשיו מתחיל הסשן השני לבחור.
היא יושבת על כסא מולו ,ומה שמפריד בינהם זה שתי כוסות חד פעמי ומיץ תפוזים.
סתם מעניין ושווה מחקר איך המיץ תפוזים תפס בעלות על דייטים.

עד כאן מה שלא חוויתי אף פעם וכנראה שגם לא אחווה, כי זה נראה לי לקוח מעולם אחר ודמיוני.
וגם מה שניסיתי לאתגר את עצמי בבית לא התקרב לזה,
ועדיין,
זה נראה לי כ”כ מתוק ,פשוט, תמים, ציורי כזה…
ונניח שהייתי בימאית או יוצרת לאיזה סרט על רווקים (הלוואי)
הייתי שולחת את זוג המדוייטים, לבניין ישן כזה בבני ברק של מעלה.
לבתים האלה שעושים גמ”ח לפגישות ,ואפשר למצוא אותם בספר טלפונים.
ואז הבחורה מגיעה ראשונה ,היא לבושה בסטייל מוקפד של חולצת צווארון בהירה, שרשרת זהב עדינה ושיערה אסוף לצמה.
דופקת בדלת עץ , והמצלמה עושה עליה זום אין לפנים, ורואה איפור עדין עד בלתי קיים.
ואז הדלת נפתחת ומקבלת אותה סבתאל’ה , מבוגרת ונמוכה עם עיניים טובות כאלה.
ומזמינה אותה למטבח הישן והפשוט שהאכיל בטח 18 ילדים ,
מוזגת לה כוס לימונדה קרה ומציעה לה עוגת תפוחים שעכשיו הכינה.
ויש בבית הזה חום טבעי של פשטות תמימות ואהבה.
ואז הבחור מגיע והמבטים נפגשים מבויישים מובכים,
והסבתאל’ה הטובה הזו צועדת איתם לסלון,
שבידיה קנקן לימונדה ופרוסות עוגת תפוחים עסיסית על צלחת פרחונית.
והם נכנסים לסלון הקטן שמקצה לקצה ומרצפה לתקרה,מכוסה בספרים.
ואיפה שריק יש תמונה גדולה של הסטייפלר, ובצד ליד הקיר עומד סטנדר שבטח נדנדו אותו הרבה שעות ‘בלימוד’.
והם כבר מתיישבים על שולחן מכוסה מפת בד פרחונית והסבתאל’ה יוצאת,
והחיוך עם העיניים הטובות שלה מלוות אותם לכל הפגישה.

רוצה להזמין? שואלת אותי המלצרית ואני נוחתת חזרה לבית קפה, מחכה לבחור שיבוא ,מחכה לדייט ,
במקום הכי בנאלי.
ורק מחפשת למצוא בעיניה קצת מהטוב והאור של הסבתאלה ההיא ‘מבני ברק של מעלה’.

השארת תגובה