חיה על ארגזים

לפני שבועיים או יותר  הייתי על קו 238 בדרך לים, סתם ככה באמצע החורף והחיים.
תוך כדי דברתי עם רבקה חברה שלי, היא מספרת לי שהם עברו דירה בקיץ לפני שלוש וחצי שנים, והיא סדרה  את כל החפצים  בארונות בחדר שלה,
 אבל!!!  וזה אבל גדול,
“את הבגדים של החורף השארתי בארגזים…”  כאילו,למה אני שואלת??
“כי הייתי בטוחה שעד החורף אתחתן, אז בשביל מה סתם להוציא להחזיר ולעבוד פעמיים? רציתי לסגור את זה בטייק אחד וזהו.”
אפילו האוטובוס נעצר באותו רגע כדי לעקל את זה.
וואלה, אני חושבת לעצמי, בא לי להיות לכמה דקות מלאך שעובד בשירות משלוחים לשמים. לקחת את הארגזים האלה לקב”ה להניח ולהגיד לו:”מה לא תיתן לה?
היא כבר שלוש וחצי שנים חיה על ארגזים בחורף,נוברת בין הסריג הירוק מזארה לג’קט שהזמינה מאסוס.
ולמה?? רק כי היא מאמינה שבכל רגע נתון אתה יכול לשלוח אותו”
מפה לשם חשבתי על המקום הזה שלנו הרווקים, שהוא כזה סוג של סטנד ביי סוג של ארגז.
אנחנו גרים אמנם עם ההורים, אבל בואו זה לא באמת הבית שלנו, נקודה. יש כאן הורים שבנו ועצבו את הבית שלהם בעמל של יזע ושנים. ופתאום אני באה בתור אישיות בוגרת לומר את דעתי החשובה בענייני הבית והתנהלותו ואז זה כזה תמיד נמצא שם הקול הזה שאומר לי:
“זה בכלל לא הבית שלך” כאילו את חיה כאן תהני,אבל בבית שלך תחליטי ותקחי החלטות.
מצד אחד יש כאן בחורה בוגרת (להלן אני) עם  רצונות, מחשבות, ודעות  משלה.מצד שני אני לא  באמת יכולה להביא את עצמי  לידי ביטוי אמיתי ומלא, ברגע שאני  גרה עדיין בחזקת ההורים שלי ועדיין מעדכנת מתי אני חוזרת ושישאירו את הבית פתוח..
יש פער בין דורי בן ההורים לרווקים במנטליות ובצורת החיים,ולרוב זה יוצר קונפליקט גדול מידי.
גם בתסכול שלהם מול המצב שלי והידיעה שאין להם באמת מה לעשות עם זה,כי גם אם הם מאוד רוצים לעזור ולהבין הם לא תמיד יבינו.כמובן שאצל כל רווק.ה וכל משפחה זה מתבטא אחרת ובמינונים שונים ועם הזמן והשנים שני הצדדים לומדים להבין  ולהכיל יותר מצבים וקונפליקטים.אבל בסופו של דבר נראה לי שכל אחד  פוגש את הקולות האלה בתוכו.
ובתוך זה נכנס גם הקטע של כמה אני שותפה ולוקחת חלק במה שקורה בבית, כמה אני תורמת מעצמי בהתנהלות השוטפת שלו בקניות, נקיון ועזרה (ושום מילה על פסח)
ואולי בכלל אני תורמת מעצמי יותר מידי?
 וכמה באמת יש לי כח לחייך ולהתייחס  לכולם, כשאני חוזרת אחרי יום ארוך ומתיש,או אחרי עוד דייט מתסכל.
אני לגמרי מסכימה עם ההנחה שרווקים  לא צריכים לגור עם ההורים .וזה ממש לא משנה כמה המשפחה מדהימה, מכילה אוהבת ומחבקת וכמה נח לי להיות בבית. יש גיל שצריך ללמוד להתחיל לחיות עם עצמך בעצמך.
ועם כל הרצון הזה להיות בעולם של הגדולים אני מרגישה שזה גדול עלי, מפחיד אותי ובעיקר  מפגיש אותי עם חוסר וודאות  ומהר מאוד אני רוצה רוצה לחזור להיות ילדה חסרת עול  ואחריות.
אז למרות שהייתה תקופה שרציתי בכל מאודי לעזוב את הבית בו גדלתי, להרגיש יותר עצמאית  ולחפש לי את הפינה שלי.
אבל רק שהתחלתי לחפש ולחשוב על זה, הרגשתי איך כל האנרגיה שבי מופנית לחיפוש דירה ושותפות מאשר לחיפוש האיש שלי והדרך הפכה למטרה.
 אז הנחתי אותה כרגע בצד וחזרתי להתמקד בתוכנית המקורית הווי אומר חיפוש אחר ‘האיש האבוד שלי.’

השארת תגובה